הירדמות

מאז שאני זוכרת את עצמי כאמא, הרדמתי את כל אחד מהילדים שלי באופן שהיה נראה לי הגיוני.
הלכתי לפי תחושת הבטן שלי- וחלקם ישנו יותר טוב, חלקם פחות.
כשנולד דוד בני הרביעי, עם עוד שלושה ילדים בבית, לקחתי לתקופה מסוימת מטפלת שתטפל בעיקר בו.
וכך מצאתי את עצמי מעבירה אליה את האחריות על ההרדמות שלו בצהריים ובחלק מהערבים.
למטפלת הייתה שיטה, שבה הייתה משכיבה את דוד במיטה, בחושך מוחלט, ויוצאת.
הוא היה שותה בקבוק, וכשהיה מסיים היה מייד פורץ בבכי.
כשרציתי לגשת אליו היא מנעה ממני והסבירה- שעכשיו לא ניגשים. עומדים בשקט ליד הדלת ומחכים עד שיפסיק לבכות ויירדם.
בפעמים הבודדות שיצא לי לבחון את שיטת ההרדמה שלה, עמדתי מחוץ לדלת ושמעתי אותו צורח את נשמתו,
אבל ניסיתי להישאר עם המטפלת ולא להתערב.
דוד היה בוכה כ10 דקות ואז נרדם.
באותה תקופה התאמצתי לא לחשוב על זה יותר מדיי, ולעבור הלאה.
אך בכל פעם שהייתי חושבת על זה וכך גם היום, הייתי נתקפת סוג של בחילה..
מהמחשבה על הילד המתוק הזה, שבמהלך כל השעות שאנחנו יחד כל כך חשוב לי ללמד אותו דברים, ולעודד את העצמאות שלו, וכאשר קשה לו עם משהו או עצוב לו אני מחבקת אותו ומעודדת אותו.
אבל כשהוא הולך לישון בבכי- פתאום הוא לא קיים בשבילי? שם הוא לא צריך אותי?
שם הוא אמור לדעת- כאן מסתיים תפקידי כאמא, כמה שיהיה לך קשה?
משהו לא הסתדר לי.
וכך שנים נשארתי עם השאלה הזאת, ועם חור קטן בלב.
עד שהגעתי ללימודי ייעוץ השינה.
ושם קיבלתי לראשונה את האישור- שצדקתי.
כשהילדים שלנו נולדים, הם תלויים בנו כדי לשרוד.
וכדי שהם יוכלו לעסוק בחייהם ברוגע ובשלווה, הם חייבים לדעת מעל כל צל של ספק, שכאשר הם יצטרכו אותנו- כשיהיו רעבים, או אם יהיה להם קר, או כשיגדלו ואדם כלשהו יפגע בהם חלילה- נהיה שם בשבילם ונדאג להם.
זה התנאי לאמון הבסיסי שלהם בעולם.
תינוקות או פעוטות שבוכים תוך כדי הרדמה, בוכים כי הם לא יודעים איך להירדם!
הירדמות עצמאית זו מיומנות נרכשת.
ואנחנו ההורים, מופקדים על הלימוד שלה.
נלמד אותם לישון, בדיוק כמו שנלמד לשחות:
בהתחלה ניכנס יחד איתם.
נחזיק אותם תוך כדי שהם לומדים לעשות את תנועות הרגליים והידיים ונראה להם שהם מתקדמים במים.
נלמד אותם לקחת אויר ולהוציא בועות בצלילות קטנות.
בהמשך נלמד אותם לשחות אלינו מרחק קצר מהקיר.
כשידעו לעשות זאת נתרחק עוד קצת ונסמוך עליהם שישחו מרחק גדול יותר.
וכך נמשיך עד שהם ירגישו שהם מסוגלים וישחו בעצמם.
מה שבטוח- בתהליך כזה הם יוכלו לרכוש *ביטחון* במים.
לא נשאיר תינוקות שלא לימדנו אותם לישון, לבכות במיטה ללא מענה, כפי שלא היינו מעלים בדעתנו לזרוק אותם למים ולתת להם לשחות לבד.
ילד שזרקנו אותו למים מבלי שידע לשחות, יחווה חוויה של חוסר אונים ובהמשך יפחד מהבריכה ויתרחק ממנה.
כך גם בשינה.
אם בהתחלה הם יבכו, לא נברח החוצה וניתן להם להתמודד לבד,
אלא נלמד איך להרגיע אותם, אך גם לא נוותר על המשך ההרדמה במיטה.
כדי שיוכלו לרכוש עצמאות, בהדרגה נשחרר את הנוכחות שלנו.
וכך עד שהם ירכשו את המיומנות של ההירדמות העצמאית.
אם נלמד אותם לעשות זאת בהדרגה, אך גם לא נוותר ונישבר באמצע- נייצר להם חוויה טובה ובטוחה, וכעבור זמן לא רב הלמידה תקרה.
והם יהיו ילדים עצמאיים שיודעים להירדם בכוחות עצמם, מעתה ולאורך כל חייהם.
אני לא זכיתי לכך עם הבן שלי. אבל אתם יכולים!
אתם יכולים ללמוד ולדעת הכי טוב, כדי לעשות את הבחירות עבור הילדים שלכם ממקום שלם ובטוח, שלא מנוגד לאינסטינקטים הבסיסיים שלכם.