אחד העקרונות המרכזיים שאני חוזרת עליו הרבה הוא עקרון הנחישות וההתמדה.
הורים שואלים אותי למשל: אני רוצה שהילד שלי יתלבש. אני מנסה בטוב, באמת נותן לו הזדמנות. אבל בסוף, אם זה לא עובד- אני מודה שאני עושה בכוח. מה עוד אני יכול לעשות?
ואני עונה- תתמיד!
אם יש משהו שחשוב לך- תתמיד. אל תוותר.
יש לי דוגמה טרייה:
לאחרונה נסעתי עם הילדים שלי לחופשה בחו"ל, (כן, רק אני והם ) והיה לי חשוב שהם ייקחו איתם ספר.
כמה שחפרתי להם- רק ילדה אחת לקחה.
אז כמו תמיד נכנסנו לחנות ספרים בדיוטי פרי (אחד המקומות האהובים עליכם בעולם, תודו) ואמרתי לדוד ואביגיל- תבחרו ספר, אני קונה לכם. מחפשים מחפשים- ופוסלים הכל.
פה החלטתי- אני לא מוותרת על זה.
יש את השלב הזה שאנחנו רואים שהילדים לא ממש משתפים פעולה ומתחילות לעלות לנו המחשבות: שאתעקש? מה הסיכוי שזה יצליח? אולי אני אבחר ספר ובהמשך אשווק להם אותו? אבל אני יודעת מה יקרה, אני אתחרט שהוצאתי כסף והם לא קוראים.. וככה זה ממשיך עד אינסוף.
ויש את הרגע שמתקבלת החלטה- להתעקש, או לא להתעקש.
גם אם החלטנו כבר בתוך תוכנו שזה חסר סיכוי, אנחנו לרוב נמשיך עוד קצת להתעקש, יותר כדי להרגיע את המצפון. שנוכל לומר לעצמנו שעשינו הכל.
אבל יש את ההחלטה ללכת עד הסוף. שאנחנו מחליטים שיש פה משהו שהוא באמת חשוב, ובגלל שהוא חשוב- אין מצב שאנחנו מוותרים עליו. ואז פשוט נתמיד בהתעקשות שלנו ולא נעזוב את זה.
וכך קרה, שאחרי חודשים רבים שאף אחד מהילדים לא הרים ספר- שניהם קראו בשקיקה ספרים שהתלהבו מהם!
האם ידעתי שאצליח לשכנע אותם? ממש לא. אבל ברגע שהחלטתי שזה חשוב, שום דבר כבר לא עצר אותי.
הטוויסט הזה בעלילה, במחשבה שלנו- החוסר התפשרות הזה, זה משהו שהילדים שלנו קולטים אותו.
ממש כמו שיש צלילים שרק חיות שומעות- יש איזה "קנאק" אצלנו בראש שעושה איזה "קנאק" נוסף ברגש – שרק הילדים יכולים להרגיש בו. וכשהוא שם- הם הולכים אחרינו.
ושימו לב- אני לא הכרחתי אותם לקנות ספר. אני לא איימתי בשום צורה. פשוט התעקשתי. והם שיודעים שאני לטובתם, הצליחו לצאת מהקיבעון שלהם, ונתנו צ'אנס.
חשוב שנבחר בקפידה את הדברים שאנחנו מתעקשים עליהם, ושנשים לב שגם לילדים יש מספיק מקומות שבהם הם המחליטים.
אבל בדברים החשובים- תתמידו וזה יעבוד. והילדים שלכם רק ירוויחו מזה.
