הורים מספרים שהחלק שהכי קשה להם בתקופה הזאת זה המריבות של הילדים.
ברגע שמנסים טיפה לעבוד, או לקחת לעצמנו את הזמן, תוך דקות ספורות פורצת מריבה ואין להם מושג לטובת מי להיות ואיך להפריד.
אז אני רוצה לתת לכם כמה רעיונות כיצד להוריד את כמות המריבות בבית:
כשהילדים שלנו רבים, נורא קשה לנו לראות את זה, ומתעורר בנו דחף לגשת ולהפריד ביניהם.
אני חושבת שיש לנו איזו פנטזיה על אחים שלא רבים, וכשזה קורה אנחנו תופסים את זה ככישלון שלנו.
לפעמים אנחנו סבורים שאחד האחים מציק לשני, ומכאן שאנחנו חייבים להתערב ולהפריד.
היחסים בין האחים זו הזירה שבה מתאמנים האחים על המיומנויות החברתיות שלהם. הרי האחים לא הולכים לשום מקום! ולכן הם יכולים להתנסות אחד על השני ללא חשש.
למשל- בגן או בבית הספר הילדה שלנו נחשבת לביישנית, אבל מול האח הקטן שלה אין לה בעיה לעמוד על שלה, ואפילו לשלוח אותו לעשות בשבילה דברים. לפעמים זה ייראה בעינינו כאילו היא "מסנג'רת" אותו ולא נראה את זה בעין יפה. אך היא למעשה מתאמנת על היכולות שלה שדורשות אימון, והוא כניראה שמח להיות שפן הנסיונות של אחותו הגדולה.
לעולם לא נדע "מי התחיל". בין האחים מתקיימת מערכת יחסים, שיש לה היסטוריה ארוכה ודינאמיקה משלה.
לכן, "מי התחיל" לא תקף כאן. הם כמו זוג נשוי- אף פעם לא נדע את רזי מערכת היחסים שלהם, ומה משפיע על המריבה.
דווקא כאשר פחות נתערב, הם יוכלו לפתח את מערכת היחסים ביניהם, וגם ולהחליף תפקידים.
ההתערבות פוגעת ביחסים. בכל פעם שאנחנו מתערבים לטובת אחד הילדים, ומתייגים אחד כתוקפן, ואת השני כקורבן, אנחנו לא תורמים ליחסים ביניהם, וגם הורסים דרך קבע את היחסים שלנו עם הילד שתייגנו כאשם במריבה. (ועם יד על הלב, האם זה תמיד אותו ילד?)
למריבה יש מטרה סמויה- תשומת לב ההורים.
המריבות של הילדים הם דבר שקורה באופן טבעי. הם בדרך כלל רבים על משאב שצריך לחלוק אותו. אבל הילדים שלנו שמו לב, שבכל פעם שהם רבים, צועקים, בוכים.. אמא באה, ומתחילה לנאום להם על חשיבות הקשר ביניהם, או שאבא בא ותופס פיקוד- אתה תהיה 10 דקות בטלוויזיה ואז את.
הרבה הרבה תשומת לב ועניין בהם.
~~ אז מה עושים? ~~
קודם כל- לנסות להתערב פחות. לנשום עמוק ולשקול, האם ההתערבות שלי באמת נדרשת?
כשמתערבים- לא שופטים. מתייחסים אליהם כאל קבוצה. נאמר להם "אני רואה שאתם לא מסתדרים" ולא- "מה עשית לה? תבקש/י סליחה!"
להעביר אליהם את האחריות על הפתרון- "תחשבו בבקשה על פתרון ותגידו לי מה החלטתם"
כשיש אלימות- אנחנו נעשה הפרדת כוחות. אבל בענייניות. בלי הרבה רגש, ואכזבה, אלא פשוט להפריד.
לגבי האלימות נעביר מסר ברור וחד: אצלנו בבית לא מכים. אצלנו לא תהיה אלימות.
נפעל לפי עיקרון הבטיחות: כאשר מדובר בפעוט שלא מסוגל להתרחק בעצמו מהאח שלו, אנחנו נרים אותו, נשמור על הבטיחות שלו, אבל מבלי לנזוף באח הפוגע.
מה לעשות עם הילד שבא אלינו ומתלונן- הוא עשה לי, הוא הרביץ לי? נחבק, נתייחס באמפתיה, אבל לא ננקוט צד.
נבדוק את עצמנו. איזה מודל אנחנו ההורים מהווים לילדים. אם המודל הוא של התכתשות ופגיעה? זה לא עוזר אם אתם חושבים שאתם לא רבים ליד הילדים. הם כן צריכים לראות מודל של מריבה. אך כזאת ששומרת על הכבוד של השני.
כשמעבירים אחריות לילדים, ונמצאים שם כדי לעזור, מקבלים בתמורה יותר שקט נפשי. כך גם במריבות. תאפשרו את זה לעצמכם!
בהצלחה באימון, ואני כאן לשאלות
גילת בנט, הדרכת הורים וייעוץ שינה
