הבן שלי בן 12. הוא אובחן כבר בכיתה ג' עם לקויות למידה והפרעת קשב. הוא ילד מקסים- אוהב ומטפל יפה באחיו הקטן, פעיל מאוד חברתית ואהוב על חבריו. הוא ילד רגיש ויש לנו יחסים טובים. במהלך השנים היה עליי להקצות הרבה זמן ומשאבים כדי לטפל בקשיים רבים שעברו עליו. עכשיו כשהוא בכיתה ו' הוא פורק עול- הוא בורח מאחריות ולא מעוניין להכין שיעורי בית. הוא לא לומד למבחנים, רק מעניינים אותו בילויים עם חברים ואימוני הכדורסל שלו. הוא מסרב ללכת לשיעורי ההוראה המתקנת, כשאני מציעה לו עזרה בשיעורי בית הוא מתנגד ומרחיק אותי מחדרו. מפריע לי שהוא מתעצל בכל מה שקשור ללימודים, ואני בלחץ שהוא ירד בציונים דווקא בתעודה הכל כך חשובה של כיתה ו'. מה לעשות?
כאשר מאבחנים ילד עם לקויות למידה או קשב, טבעי שהורים יחוו משבר, כי הם קיבלו כרגע אישור לכך שהילד שלהם "שונה", לא ככל הילדים. לאחר מכן מגיע שלב שבו מתחילים ההורים להשקיע אנרגיה רבה במטרה לטפל ולתקן את הבעיה. הם מאמינים שבעבודה קשה הילד יצליח להיכנס למסלול התפתחות רגיל כמו בני גילו.
בתרבות שלנו אנחנו רגילים לחשוב- עבודה קשה תביא לתוצאות טובות. ההורים מכניסים את הילד ללו"ז אינטנסיבי של טיפולים- הוראה מתקנת, רכיבה טיפולית, פסיכולוג, מיומנויות חברתיות ועוד.
נכון שחשוב לתת לילד כלים להצליח. וברור שעדיף ילד שיהיה מטופל לעומת שלא מאובחן ומטופל כלל.
אך חשוב שההורים יבינו, שלהגיע לתוצאות טובות זה לא אומר להעלים את הלקויות. להגיע לתוצאות טובות זה בראש ובראשונה לחזק את הדימוי העצמי ואת בטחונו העצמי של הילד ולהביא אותו לבגרותו עם תחושת ערך טובה.
ילדים שאובחנו ויסבלו מהפרעת קשב, יסבלו באמת בעיקר מדבר אחד- לא מציונים, לא מההפרעות בכיתה אלא- מפגיעה בתחושת הערך.
הילדים האלה גדלים ומוצאים את המקום שלהם ומוצאים את הדרך שלהם להתמודד עם הלקויות שלהם. אך זה תלוי בכך שבגילאים הצעירים ההורים יטעו בהם תחושת חוזק, ביטחון ותחושת מסוגלות.
לימודים תמיד אפשר להשלים. אך הפגיעה היחידה שסוחבים לאורך שנים, זו הפגיעה בתחושת הערך.
כאשר אנחנו מתוך כוונות טובות ממוקדים בתיקון ובשיפור, אנחנו בעצם גורמים לכך שהלקות היא שמגדירה את הילד.
קחו דוגמה- ילדה בכיתה ג' שיש לה לקות בקשב. יושבת בשיעור חשבון, ומצליחה לקלוט במאמצים רבים 50% מהחומר שהמורה מעבירה כי היא מוסחת.
ואז יש תרגול בכיתה, היא מנסה לפתור את התרגילים בחוברת, אך היא מתקשה וההספק שלה נמוך. מסתיים השיעור, המורה אומרת- מה שלא סיימתם לסיים בבית, ומוסיפה עוד שיעורי בית לתרגול. המורה כמובן כותבת להורים- בתכם מתקשה, ולכן בבקשה לתרגל ולחזק אותה בבית כדי לצמצם את הפער!
וכך, בעוד חברתה לכיתה תכין שיעורי בית במשך חצי שעה ותמשיך לפעילויות אחרות, הילדה הזאת תשב עם אמא לפחות שעתיים (ועם הפסקות, כי קשה לה להתרכז) על כל מה שלא הספיקה בכיתה, וכעשירית משיעורי הבית. המשימה תסתיים כאשר כלו כוחות האמא והילדה, והנה כבר הגיעה השעה לשיעור ההוראה המתקנת/ לטיפול הרגשי.
וכך במשך שנים, הילדה הזאת עובדת קשה (ואם מותר לכתוב- קורעת את התחת) לאין שיעור יותר מכל תלמיד אחר, וההישגים שלה מתחת לממוצע. ובגלל שהחברה שלנו שופטת על פי תוצאות, ולא לפי מאמץ למעשה, ילדים כמוה עובדים קשה מאוד, ואף אחד לא מחשיב להם את זה.
תחושת ערך מתחזקת ע"י חוויות הצלחה, על ידי חיזוקים. אך לילדים עם הרקע שתיארתי פה קשה מאוד להעלות את תחושת הערך. הם מרגישים שהם עובדים קשה מאוד, ואין לכך כל הערכה. הם חווים את הפער בינם לבין חבריהם לכיתה, הם מקבלים מההורים שלהם דאגה ולחץ- וכל אלו מחזקים את התחושה שאני לא מספיק טוב. והתוצאה היא דימוי עצמי נמוך. פער גדול בין הרצוי למצוי.
הפסיכולוג דור הררי מדבר על כך שלרוב בני האדם יש נטייה מובנית לעשות ייחוסים פנימיים להצלחות וייחוסים חיצוניים לכישלונות. זאת מערכת הגנה הכי בסיסית: למה לא הצלחתי בריקוד- כי הרצפה הייתה עקומה. למה כן הצלחתי- כי אני מוכשר. זהו מנגנון הישרדותי שמטרתו להגן על תחושת הערך. עם מתבגרים לקויי למידה מתבררת המלכודת הבאה: אם הוא נכשל- הוא מייחס את זה לעצמו- כי אני פגום. ואם הוא הצליח- זה רק בגלל צבא הטיפולים וההתאמות שהוא מקבל. או שזה ממש במקרה שהצלחתי. כלומר, שההצלחה שהייתה אמורה להעלות את תחושת הערך לא עושה את העבודה. זה מצב של loos-loos . גם ההצלחה וגם הכישלון מורידים להם את תחושת הערך.
מה שמבלבל את ההורים הוא, שיש דברים שמעניינים את הילד שבהם הוא מצליח להתרכז זמן רב, הוא מראה יכולות בתחומים שונים. ואז הם מסיקים מכך שזה בשליטתו ולכן "אם הוא ירצה הוא יוכל". אבל זה לא עובד בדיוק כך- כי ילד רגיל, שאין לו לקות למידה או הפרעת קשב- אם הוא יכול- הוא ירצה. וילד עם לקות- לא תמיד יכול.. וכך נוצר מצב שאף פעם לא מרוצים ממנו ואין לו על מה לבסס את הדימוי העצמי.
מה יעזור? גם אצל מתבגרים וגם הצעירים- זיהוי המקומות שבהם הילד חזק ומוצלח, המקומות בהם הוא משקיע. ואת זה לטפח! למשל, אם יש ילד שמצטיין בכדורסל, בגלישה, בקומיקס… לא חשוב מה- ניתן לו גב שיוכל להשקיע בתחום שלו, וגם אם נראה לנו שזה בא על חשבון זמן ללימודים. כי במקום שבו הוא משקיע ומתמיד כי הוא נהנה והוא מצליח- תצמח תחושת ערך. ותחושת הערך מטבעה מחלחלת ומתפשטת לכל המקומות- הוא ירגיש בטוח בעצמו ושווה ערך, וזה מה שייתן לו כוח להתמודד עם המקומות החלשים שלו, ולא ייתן להם למשוך אותו למטה. הגב' מרים פרץ אמרה פעם: "כשהלב מלא אמונה, הוא יכול לעמוד באתגרים קשים. הוא יכול ליצור יצירות גדולות" אנחנו צריכים לעזור לילדינו להתמלא באמונה בעצמם- ביכולותיהם ובייחודם.
אמא יקרה- לבן שלך יש לקויות למידה. זוהי לקות פיזיולוגית. ככה הוא נולד.
ותראי אותו- יש לך ילד זהב! למרות הקשיים הרבים שהוא חווה, למרות תחושת הערך שקשה לתחזק- הוא מאמין שהוא מספיק טוב כדי להקיף את עצמו בחברים טובים. יש לו רגישות עצומה כלפי אחיו הקטן והוא מעניק לו כל כך הרבה מעצמו. בכדורסל הוא מתמיד ומשקיע מאמץ. בתור נער מתבגר העיסוק החברתי והפנאי מתחילים לתפוס אצלו יותר מקום מאשר פעם, זה נורמלי. הוא ראוי להערכה שלך, הוא ראוי לחיזוקים. והוא צריך שאת תראי שגם בלימודים הוא עושה את מה שהוא יכול וזקוק להערכה על מאמציו.
