התנהגות מפריעה

אמא לילדה בת 4 ולתינוק בן שנה סיפרה:
"הבת שלי בת 4, ואני מוצאת את עצמי נכנסת איתה ראש בראש כל הזמן. היא נוהגת לבקש ממני דברים דווקא כאשר אני הכי עסוקה, וכשאני מבקשת ממנה להמתין היא אף פעם לא מכבדת את הבקשה שלי! מתבכיינת ומתעקשת שאתפנה אליה.
אם למשל אחיה התינוק על הידיים שלי היא גם תנסה למשוך אותו ממני בכוח. אני מבקשת ממנה שקודם תפסיק לבכות, ושתעזוב את אחיה, ותבקש יפה, והיא לא מפסיקה.. אני מתעצבנת עוד יותר, עד שבסוף נותנת לה, רק שיגמר… איך אפשר להתמודד אחרת?"
מוכר למישהו?
לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו במבוי סתום. שלא משנה מה נעשה, אנחנו מגיעים שוב ושוב לאותו מצב לא רצוי.
זה מתסכל אותנו, זה מתיש, וגורם לנו לתחושות לא נעימות כלפי אותו ילד.
החזרתיות של אותו הדפוס יום אחר יום, גם עשויה להביא אותנו למסקנה- שהוא עושה זאת בכוונה תחילה! מה שמוסיף עוד על התסכול, וגורם לנו לאבד את הסבלנות עוד יותר מהר.
אבל יש דרך לשנות את זה.
כבני אדם, אנו מסיקים מסקנות בהתאם למציאות שאנו פוגשים. אך לכל אחד מאיתנו יש את הפרשנות הסובייקטיבית הייחודית למציאות שנפגוש, והיא זו שתוביל אותנו להחלטה כיצד לפעול.
האמא גיבשה כמה מסקנות סובייקטיביות מהתנהגות הילדה:
הילדה שלי עושה לי דווקא. היא מבקשת ממני דברים דווקא כאשר אני עסוקה.
היא לא מכבדת את הצרכים שלי.
מתוך המסקנות האלה היא קבעה את התנאי- אני אתחשב בה רק אם היא תתחשב בי.
אבל, הילדה ממשיכה בשלה, עד שלבסוף האמא נכנעת, ונותנת לה את מבוקשה.
התוצאה היא אמא מותשת, יחסים מעורערים, ומאבק כוחות שבו הילדה מנצחת, ויום אחר יום חווה את אמא שלה כחלשה.
**אז מה עושים?**
הילדים שלנו נושאים אלינו את עיניהם. הם צריכים שנוביל אותם ושניתן להם ביטחון. הם גם זקוקים לתשומת לב, ולהרגשה שהם חשובים ואהובים.
כאשר ילדים חווים אותנו לחיצים, נוטים לכעוס, ולא עקביים, הם לא יכולים לקבל מאיתנו תחושת ביטחון.
כאשר רוב הזמן כועסים עליהם הם אומנם מקבלים הרבה יחס וחשיבות, אך לא בטוח שהם מרגישים אהובים.
אז קודם כל נזכור שמתפקידנו לקחת את האחריות ולהוביל לשינוי.
את השינוי נוכל לעשות אם נקבל שאנחנו סובייקטיביים, ונהיה פתוחים לבחון פרשנויות נוספות.
"הילדה עושה לי דווקא". האומנם?
אלו עוד פרשנויות יכולות להיות להתנהגות שלה? נצא רגע מהראש של המבוגר ונשים את עצמנו בנעליים של ילדה בת 4, שגם יש לה אח תינוק חדש.
יכול להיות שעד לא מזמן, לפני שהתינוק הזה נולד, היא חיה כנסיכה.
היא מעולם לא נדרשה לחכות לשום דבר. כל דבר שביקשה קיבלה ללא כל שהות.
היא גם לא הייתה צריכה לחלוק את תשומת הלב של הוריה עם עוד מישהו, שנראה שכרגע נמצא הרבה מעליה בסדרי העדיפויות.
היא- נדרשת לחכות, וברור שממנו אין כל ציפייה כזאת. וזה עוד רק קצה הקרחון..
מאוד קשה לה עם המעבר הזה. למעשה חייה כפי שהכירה השתנו מקצה לקצה. אבל היא לא תוותר. היא תילחם על מקומה ומעמדה.
היא זקוקה להרגיש שוב שגם היא חשובה. היא זקוקה להרגיש שהמקום שלה בטוח.
היא בסך הכל ילדה בת 4 שמשתמשת באמצעים שיש ברשותה.
אם זו תהיה הפרשנות, כיצד נרגיש?
יכול להיות שנחוש אמפתיה, ולפתע נראה את הילדה שלנו באור אחר לגמרי?
כאשר הפרשנות משתנה, כל ההרגשה משתנה. גלגלי הרגש מתחילים להסתובב בכיוון השני. האווירה משתנה, וכך גם אפשרויות הפעולה.
יכול להיות שנוכל ברגע זה להתכופף אל הילדה שלנו ולומר לה ברוגע מוחלט: "אני רואה אותך. אני רואה שאת צריכה ממני משהו. עוד כמה דקות אתפנה ואבוא אליך"
והילדה, שתזהה בקלות שאנחנו מתכוונים לזה, ושאנחנו באמת רואים אותה, כנראה לא תרגיש יותר שהיא צריכה להילחם.
אני מזמינה אתכם לנסות את זה בבית, לשנות פרשנות אפילו בקצת.
אין לי ספק שאם תנסו תצליחו!
גילת בנט, הדרכת הורים וייעוץ שינה