הבן שלי בן 6 וחצי מאוד חכם ומתקדם לגילו, אך עם זאת הוא פרפקציוניסט ולא אוהב להתעמת עם חוסר הצלחה. אנחנו משחקים בבית משחקי קופסה שמפתחים ודורשים חשיבה. במשך זמן ממושך היה משחק איתי או עם אבא שלו וממש הצליח בכך. אבל כשהבאתי לו לאחרונה משחק חדש וקשה יותר הוא הפסיק לשחק אחרי פעם אחת, והוא מבקש לחזור רק למשחקים המוכרים לו.
בנוסף, הוא התחיל השנה ללמוד בכיתה א' ואני מביאה לו חוברות עבודה כדי לעבוד איתו בבית על מיומנויות הכתיבה שלו, והוא לא מוכן. הייתי רוצה לדעת, איך אני מגייסת אותו לאתגר, גם לדברים שקשים לו, ולא לעשות רק את מה שקל.
כילדה גדלתי בבית שבו אמא היתה פסנתרנית, ואבא עסק במדעים מדויקים. כחלק מהיום יום שלי צפיתי באמי מתאמנת על הפסנתר, חוזרת שוב ושוב על אותו משפט מוזיקלי כדי להגיע לנגינה מושלמת. אבא שלי עבד שעות רבות במעבדה שלו כדי לגדל גבישים.
וכך גם אני פניתי בנעוריי אל תחום המחול, מקצוע שדרש אימון והתמדה כדי להגיע לדיוק בתנועה. בעקבות הורי הפכתי לאדם מאוד יסודי, ואימצתי תפיסה שהצלחה תלויה בעבודה קשה ובשאיפה לשלמות בביצוע. אך תפיסה זו גם הגבילה אותי, משום שזו הייתה הדרך היחידה שחשבתי שאפשרית. וכך, נמנעתי מאתגרים שכרוכה בהם ספונטניות. מצבים אלו הלחיצו אותי מאוד. אם למשל לא היה לי מספיק זמן ללמוד באופן יסודי למבחן, נמנעתי מלהגיע אליו. אמנם ידעתי לעבוד קשה וידעתי להשקיע, אך אפשר לומר ששנים רבות היו חסרים לי אומץ וספונטניות.
כאשר הגיעה השעה להיבחן ללהקת הבלט בבית הספר, נרתעתי. כי הרקדניות שם היו כבר ברמה מאוד גבוהה, ולא הייתי מסוגלת לשאת שאהיה פחות טובה מכולן, ופרשתי מהבלט. עברתי לרקוד סגנונות שפחות יאתגרו אותי. לאן נעלמה אז המוטיבציה שלי לעבוד קשה כדי להשתפר? הפחד מלא להיות מספיק טובה הוא שהכריע.
הפרפקציוניזם מביא לתוצאות, אך יש לו גם מחירים, והמחיר הגבוה ביותר הוא ההימנעות.
הורים פרפקציוניסטים, ביקורתיים כלפי עצמם וכלפי הסביבה, רוצים לגדל ילדים שאפתניים, מוצלחים, שלא נרתעים מקושי, אך בפועל מקבלים ילדים- או מרצים, שמוותרים על משהו מעצמם בדרך, או ילדים שימנעו.
אני שומעת מדבריך את ההיגיון שמוביל אותך: אצלכם בבית, לא משחקים רק לשם ההנאה והמשחק, או כדי ליהנות מלהיות יחד. אלא למשחק יש תכלית- לפתח חשיבה ולצלוח אתגר. את מדברת על משחק במונחים של הצלחה או אי הצלחה. נוסף על כך, בנך שלומד כל היום בכיתה א' כל כך הרבה דברים חדשים, ומיומנויות חדשות, צריך לשבת כל היום ולעמוד בכללים, מגיע הביתה, ומה מחכה לו שם? עוד משטר אימונים באותיות ומספרים.. מתי הוא יזכה לנוח, להיות קצת ילד? מתי את תספיקי להיות קצת אמא? מורות יש לו הרבה. אמא יש רק אחת. יש לו קושי בכתיבה? קחי אותו לריפוי בעיסוק. בבית תני לו להיות ילד.
ברור לגמרי, שיש לכם שאיפות גדולות עבורו. ויש לכם סטנדרטים מאוד גבוהים. מהמסרים הסמויים והגלויים שלכם, מהלכות חייכם, הוא הבין, שזה חשוב לאתגר את עצמך, להתאמץ, ולהגיע להישגים גבוהים.
הוא גם מרגיש את הנחת שיש לכם ממנו כאשר הוא מצליח, ובמיוחד כאשר הוא מצליח בדברים שמקדימים את בני גילו. וכך השתרש לו הגיון פנימי, שאומר לו: אתה מתקבל, ואתה אהוב, רק כאשר אתה מצטיין, ורק כאשר אתה ברמה אחת מעל כולם.
ומתוך ההיגיון הזה הוא מסיק- אם אני לא אצליח, אז לא יהיה לי מקום. לא אהיה אהוב. ולכן, הוא מעדיף לא לעשות בכלל. כי על ההרגשה שיש לי מקום שבו מקבלים אותי ואוהבים אותי אף אדם לא יכול לוותר.
זה לא שהוא לא רוצה להתמודד עם מה שקשה, כי הוא עצלן, או כי אין לו שאיפות. הוא עושה זאת כי מסוכן עבורו להיכשל.
הצלחה תלויה בכך שלא חוששים מהכישלון. ומנסים גם אם לא יודעים אם נצליח. וזה שאני לוקח בחשבון שאולי אכשל, זה לא אומר שאני מכוון נמוך. נכון שהשקעה מביאה להישגים. אבל ילד פרפקציוניסט, אשר חושש מכישלון, כלל לא יעלה על המגרש, הוא אפילו לא יתחיל.
התפקיד שלנו כהורים הוא לתת לילד להרגיש ראוי, אהוב ומסוגל כדי שיהיו לו כוחות בחוץ. אם בבית הוא מקבל חום ואהבה, אם הוא יכול להביא את עצמו, להרגיש בטוח להתנסות ולטעות, אם מקבלים אותו כמו שהוא- הוא יצא החוצה רגוע ובטוח בעצמו. עם תחושת ערך איתנה שלא תלויה בהצלחה או בכישלון שלו.
אבל אם בבית אני נתון למבחנים, לא מרוצים ממני, אם אני פרפקציוניסט ופוחד לנסות- אז כל התנסות היא מבחן לתחושת הערך שלי.
אז מה ניתן לעשות? להרחיב את תנאי הקבלה. להראות לו שהוא לא צריך להיות משהו מסוים כדי לזכות באהבתכם. הוא אהוב והוא נהדר כפי שהוא. תהיו איתו, תהנו איתו יחד, בלי לנסות להשיג שום תכלית. אפשרו לו לתת דרור ליצירתיות שבו, אפשרו לו לבחור את עיסוקיו. אפשרו לו גם קצת להתבטל..
הראו לו גם את חוסר המושלמות שלכם, הראו לו שגם אתם טועים, ושגם אתם עושים דברים ללא תכלית.
ואיך בכל זאת תעבירו לו את המסר שחשוב להשקיע? (כי בכל זאת תגידו, צריך להגיע להישגים..) תחפשו את המקומות שבהם הוא משקיע, ומנסה שוב ושוב מבלי להתייאש (ולא יחסרו, בכל זאת התפוח לא נופל רחוק מהעץ) וכשאתם מוצאים את המקומות האלה, תגידו לו את זה. למשל, כאשר הוא יתאמן בכידרור כדורסל, תאמרו לו- כמה אתה מתמיד בכדרור, ואיך השתפרת. וכאשר הוא יבצע את מטלת שיעורי הבית עד סופה תאמרו לו- כל הכבוד שהשלמת את המשימה, ראינו שהתאמצת. את התכונה שאתם מעוניינים שתהיה לו- חפשו בנרות, ותאירו עליה.
ובפעמים שלא ילך לו, וכשיטעה, תהיו אמפטיים להרגשה שלו, ותעבירו לו את המסר, שהפעם הוא לא הצליח, אך תמיד אפשר לנסות שוב.
ככל שתאפשרו לו את המקום להביא את עצמו, מבלי להעמיד אותו במבחנים, ככל שהקשר ביניכם יתחזק, הוא ירגיש יותר בטוח להתנסות. וכאשר הוא ינסה, וגם יצליח, אז ההצלחה כבר תדרבן אותו לרצות לנסות שוב, ולמצות את יכולותיו.
