בכי ותסכול

אז איך עניתי בלייב שהיה אתמול לאמא ששאלה: מה לעשות כשהבת שלה בת ה2.5 פותחת את הארטיק ומגלה שלא הגרילה את הבובה שרצתה, ועכשיו היא אומללה ומבקשת ארטיק נוסף?
הסיטואציה נראית כך:
היא מתחילה לבכות, ואנחנו לא מבינים בהתחלה על מה ולמה היא בוכה. היא לא רוצה את הארטיק שקנינו לה.. הצלחנו מבעד לבכי להבין שהבובה זה העניין, יש לה אותה כבר בבית. היא קיוותה לקבל אחרת. ועכשיו היא רוצה ארטיק חדש.
אנחנו מתחילים להסביר- אי אפשר ארטיק חדש. זה בזבוז. מחר אפשר שוב לקנות, לא היום.
אבל היא בוכה
אז אנחנו מנסים להרגיע, וזה לא עוזר.
ואנחנו בעצמנו מתחילים להתעייף מהסיטואציה, וקצת מתעצבנים,
ודי, מה את לא מבינה? אי אפשר.
ואנחנו אומרים בכעס- זה מה יש! תפסיקי כבר לבכות..
אבל היא ממשיכה.
אז מה עושים? הולכים הביתה וחושבים.
מחליטים מה חשוב לנו.
אנחנו מחנכים את הילדים לערכים שחשובים לנו. לפי הערכים שלנו אנו קובעים את הכללים שלפיהם המשפחה שלנו תתנהל.
אם חשוב לנו ללמד את ילדינו על התנהלות כלכלית אחראית, נקבע כללים שיבטאו זאת. למשל- ארטיק יקר שיש בתוכו הפתעה, קונים אחד בשבוע. קרטיב זול יותר, אפשר כל יום.
עכשיו הכלל ברור ואפשר ליישמו. כאשר אנחנו נקלעים לסיטואציה בה הכלל שלנו לא ברור לנו מן הסתם נהסס. הילדים יחושו בכך ויסיקו שיש טעם ללחוץ.
שמים את עצמנו בנעליה.
ילדה בת שנתיים וחצי. מחכה כל השבוע לארטיק הזה. היא מדמיינת שהיא הולכת לזכות בבובה לאוסף שלה.
ואז בציפייה גדולה היא פותחת את העטיפה, ולא קרה מה שציפתה.
איך היא תרגיש?
נוכל להבין, שהאכזבה הזו שוות ערך לאכזבה שאנחנו היינו חווים אם למשל אירוע משמח שציפינו לו התבטל בגלל המצב.. זה מאכזב.
אז האם נוכל להבין אותה, ולהביע אמפאטיה לתחושותיה?
בסיטואציה הבאה, נדע מה חשוב לנו, ונחליט לגבי עצמנו- שאנחנו מיישמים את הערך, ואי אפשר לקנות עוד ארטיק.
אבל *אותה* אנחנו מבינים. אכפת לנו שהיא עכשיו מאוכזבת. ולא צריך להסביר יותר מדיי, רק להיות נוכחים ולהקשיב לה, ולהיות איתה בתוך האכזבה. לא לנסות לשנות את דעתה, לא לנסות להוציא אותה מהמצב.
כשאנחנו מאפשרים לילדים לחוות עצב תסכול ואכזבה, אנחנו מכינים אותם לחיים.
כי היא תחווה אכזבות. וכי לפעמים יקרו דברים שלא נוכל לתקן. לא תמיד נוכל לקנות עוד ארטיק..
ואם נאפשר להם לחוות את התסכול, ונתמוך בהם כשהם חווים אותו, הם ילמדו-
יש לנו יכולת להתמודד עם אכזבות, אנחנו נתגבר. אבל אנחנו לא צריכים להיות לבד בעצב ובאכזבה, כי תמיד נוכל לבוא להורים, והם יהיו לצידנו. וגם בחיים יהיו עוד אנשים שיעשו את אותו הדבר בשבילנו.
לא תמיד נדע להתנהל בסיטואציה. מותר לנו לא לדעת. אבל תמיד נוכל לחזור לכללים האלו בדיעבד, ולחשוב על הפעם הבאה. ככה עושים הורים אחראים.
בהצלחה!
גילת בנט, הדרכת הורים וייעוץ שינה.